בזמן המדוייק לי ביותר, פוסט טירוף סוף-אוגוסט-תחילת-ספטמבר, כשאני מתחילה להתאפס שוב על החיים שלי וחוזרת לדברים שזנחתי, אני מוזמנת להצגה בבית ניסן נתיב בתל אביב.
את ההצגה ביימה אותה במאית של פרוייקט מיוחד בו השתתפתי בסוף הקיץ (חלק מהטירוף הנ"ל), וזה היה הטריגר העיקרי שלי להגיע להצגה הזו.
"הדברים החשובים באמת – מסע בין כוכבי אל הילדות בעקבות 'הנסיך הקטן'" זו היתה לשון המודעה. הבמאית – שרה סיבוני, הוסיפה בנימה אישית: "בשבוע הבא אני מעלה מופע בניסן נתיב שמשלב אנשים עם צרכים מיוחדים ושחקנים מקצועיים". יצא כך שבאותו יום חמישי הייתי בתל אביב והיה לי זמן פנוי, אז הזמנתי חבר לבוא איתי להצגה.
למה ציפיתי? לא ציפיתי. משם ההצגה ושורת המיצוב לא הבנתי בדיוק מה יש בה, מהתוספת של שרה הבנתי שזו תהיה, כנראה, הצגה בנושא כללי של שילוב והכלה. כשנכנסתי לאולם וראיתי את ילדי בית הספר הדמוקרטי כלשהו בקהל – האמת שקצת הביך אותי שהזמנתי חבר…
ההצגה –
קבוצה של אנשים מגיעה לבית של הממציא הגדול אנטון, שלא הצליח להמציא כלום כבר תקופה ארוכה. הם מבקשים ממנו להמציא משהו שיאפשר להם להכנס לדגם של מטוס צעצוע כדי שיוכלו "לעוף רחוק ולהגיע עד לשם, להביט בדברים ממקום אחר, לשנות את נקודת המבט."
הם מלמדים אותו לחשוב כמו ילד – לעצום עיניים, לשנות את נקודת המבט, כי את הדברים החשובים באמת אפשר לראות רק בלב.
ההצגה כתובה מקסים, הביצוע היה ברמה גבוהה מאד, ממש לא הרגשתי שאני באה כמחווה של תרומה לקהילה או לאיזה ערב סיום גן רותי. הבטחון של השחקנים על הבמה והטקסטים.. אוי, הטקסטים – חמודים, עולצים ומלאים עומק ומשמעות. הרגיש לי קצת כמו ד"ר סוס – אליל נעורי.
יצאתי מההצגה בהיי, מלאת תובנות ומחשבות. כבר חמישה ימים וההצגה עדיין מתנגנת לי בראש וכל פעם אני שמה לב לעוד משהו שלא הייתי ערה לו קודם, או שדברים מההצגה מתחברים לי לסיטואציות במהלך היום.
תודה לחנוך רעים המוכשר על המחזה, תודה לשרה סיבוני הנהדרת שהזמינה אותי.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.