העליה לתל אל אסמר דרך השדה קשה ומאתגרת מאד, ניסיתי לעשות אותה כבר כמה פעמים ללא הצלחה. כל פעם שאני מחליטה שאני עולה אני מכינה את עצמי מראש – את מסוגלת, את יכולה – אני יושבת בבית ומדמיינת אותה – ממש רואה את עצמי בסיטואציה, מנסה להרגיש את הקושי ולהתגבר עליו, גם בדרך לעליה אני כבר מכינה את עצמי ומחליטה שהפעם לא אשבר באמצע, לא אוותר לעצמי, לא אעצור.
כשאני מתקרבת אליה אני מרגישה שאני חזקה, אני יכולה, אני מוכנה, כשאני מתחילה אני עדיין רואה את זה קורה, אבל ככל שאני מטפסת הקושי נהיה גדול יותר והגוף מתחיל לדרוש את מה שמגיע לו והמלחמה הזאת בין הצורך המידי לשחרר הכל ולעצור לבין הרצון העז להצליח להמשיך…
כל פעם מצליחה עוד קצת, אבל לא מוותרת ולא מתייאשת, דווקא מאתגרת את עצמי שוב כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה.
אז אני מבודדת את המטרה. זה לא הקצב, זו הריצה עצמה, זו עבודה על השרירים ועל כוח הרצון. אני מתחילה לאט כדי לשמור כוח, וממשיכה במהירות איטית יותר מהליכה, אבל אני במצב ריצה, ובכל צעד אני עושה רק את הצעד הבא וכבר רואה את הסוף והוא נראה רחוק כמו הנצח, אבל כשאני מגיעה למעלה אני באופוריה! ניצחתי את האתגר, שוב הוכחתי לעצמי שאני יכולה הכל! היה שווה את כל האימונים וכל התסכולים בדרך שהביאו אותי לא לוותר.
איזו הרגשת עילוי
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.