בסדנה שהעברתי בשבוע שעבר במשרד של ישי ורמי דוד, דיברנו על כך ש"תסכול הוא לא דרך פעולה". הסדנה עסקה בפירוק קשיים וזה עלה כעקרון חשוב בהתמודדות עם קושי.בערב שלפני הסדנה, עשיתי חזרה גנרלית עם הבת שלי ששיתפה פעולה כל כך יפה. היא ממש נכנסה לתפקיד – שאלה שאלות ענייניות, ענתה תשובות מתוך מה שלתפיסתה תואם את קהל היעד והתנדבה לכל התרגילים 😉.
בסיום החזרה לסדנה, הבת שלי אמרה לי – "אמא, זה ממש מעניין, את תהיי מעולה!".
הבוקר היא היתה צריכה לבצע משימה. משימה שהיא לא ממש רצתה לעשות ומתוך כך, סרבה להבין איך לבצע אותה. היא כעסה והתעצבנה והיתה מתוסכלת מעצם המחשבה על המשימה הזו.
בשלב מסויים גם אני כבר הייתי חסרת אונים. לא ידעתי איך להגיב להתנהגות שלה, התסכול שלה תיסכל אותי ובחרתי בדרך שבמחשבה לאחור לא היטיבה איתה.
כשדיברתי בסדנה על כך שתסכול הוא לא דרך פעולה, הסברתי את מהות העקרון – תסכול הוא רגש שעולה. לגיטימי להיות מתוסכל, אבל לא להשקיע בזה אנרגיה שבאה על חשבון הפרודוקטיביות. במקום להתעסק בתסכול, נתעסק באיך לפתור אותו ואולי אפילו נגלה בו הזדמנויות חדשות.
היום הבנתי שחסרות לי במהות שתי מילים קריטיות: "בצורה מיטבית" – במקום להתעסק בתסכול, נתעסק באיך לפתור אותו בצורה מיטבית. כי כשהתעסקתי רק באיך לפתור אותו, בחרתי בדרך המהירה ביותר או הפשוטה ביותר, אבל עדיין פעלתי מתוך התסכול. אם הצורה המיטבית היתה עומדת לי מול העיניים, הייתי בוחנת את דרך הפעולה מכיוון אחר ומעבירה אותה דרך מסנן המיטבות.
זה לא אומר שהייתי בוחרת בהכרח בדרך הנכונה או הטובה ביותר, אבל ההתכווננות שלי בהחלט היתה אחרת ומשדרגת את התגובה שלי למשהו בעל ערך גבוה יותר.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.