אחותי הגדולה היא ילדתי הקטנה.
היא מספרת לי על חוויות ילדות שלה בכל מיני סיטואציות מול ההורים שלנו, היא מספרת לי על ההשפעות, מנתחת איתי התנהגויות, אמונות, תפיסות שמלוות אותה עד היום בחיים ומתוך השיתופים שלה אני מאתרת התנהגויות דומות בהורות שלי, כי אם ארצה בזה או לא, ההורים שלי הם מודל ההורות האוטומטי שלי, ואני בודקת איפה אני רואה תסמינים דומים אצל כל אחד מהילדים ואיפה אני צריכה לשנות או אפילו להפסיק תגובות שלי, התייחסויות, התנהגויות גישות וכו'.
אני יודעת שחוויות הן דבר סובייקטיבי, אני יודעת שלא בטוח שכל אחד מהילדים שלי מרגיש את מה שהיא מרגישה, בדיוק כמו שאני לא חוויותי את כל מה שעובר/עבר עליה, אני יודעת שלא משנה מה אעשה, בסוף גם לילדים שלי תהיה ביקורת על ההורות שלי וגם הם יגיעו לספת הפסיכולוג (מעניין… אני דווקא אף פעם לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי), אבל הדברים שהיא אומרת עוזרים לי לעצור, לבדוק, לבחון מחדש ולראות שיקופים מהצד השני של המראה.
דברו עם האחים שלכם, זה נכס. גם אם נראה לכם שהם לא יכולים לחדש לכם כי גדלתם באותו בית, זה כל-כך לא נכון. אצלנו בבית תמיד היה ידוע שאחי הקטן גדל בבית אחר (עם השנים גדלנו להבין גם איך זה קרה ולמה) והיום בבגרותנו אנחנו יודעים שגם אני גדלתי בבית אחר משני אחי האחרים – הקרובים אלי יותר בגיל, לא מכיוון ש*אני* קיבלתי יחס אחר מהם, אלא בדיוק ההיפך – בגלל שאני התייחסתי אחרת לדברים וראיתי את אותם דברים בצורה שונה מהם (שוב, חוויות הן דבר סובייקטיבי).
דודה שלי תמיד אמרה שכל ילד גדל במשפחה אחרת, כי הגדול נכנס לזוגיות, השני כבר מגיע לאח גדול, השלישי כבר מצטרף למשפחה וכן הלאה…. (כמובן שגם ההורים מתבגרים וגם הדינמיקה משתנה ועוד סיבות וספרים שלמים שאפשר וכתובים בנושא הזה).
אז דברו עם האחים שלכם. על זוגיות, על הורות, על הילדים. הם העיניים והפרספקטיבה הכי טובה שתוכלו לבקש לעצמכם ולקבל
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.